ה ה י מ ו ר

דאנקן לונג

תרגום: אילן בכר אבנטור

 

 

"חייל למשבצת ארבע בטור המלכה," אמר מוות בקול חורק, אצבעותיו הגרומות אוחזות בכלי ומחליקות בדייקנות למרכז המשבצת המתאימה בלוח השחמט.

הסתכלתי בפניו של מוות בפעם המיליון, וניסיתי למצוא איזה רמז למה שעובר בתוך הגולגולת הזו שלו. אבל פניו חסרי ההבעה נראו כמו שנראו תמיד, כשרק זוהר אדום עמוק בתוך ארובות העין מעיד על החיים – או מה שזה לא יהיה שזרם בו – שבפנים.

לא מיהרתי לבצע את המהלך שלי. היה לנו את כל הזמן שבעולם אם רצינו להשתמש בו.

אחרי הכל, המוות הוא נצחי. הוא לא ממהר. והגוף שהם נתנו לי יכל להפיק אנרגיה לנצח מהאור התמידי שהפציץ את המדבר הנוצץ הזה. עוד כמה רגעים של מחשבה לא יעלו לי בדבר.

לא היה צורך למהר, אפילו לא עם מהלך הפתיחה.

רק קח את הזמן ואל תעשה טעויות, הזהרתי את עצמי. מוות תמיד יודע לנצל חולשות, מפגין אולי את טבעו האכזרי שמניע אותו לתקוף את החולים ואת חסרי הישע. לא יכולתי להרשות לעצמי טעויות עם רציתי לנצח במשחק הזה.

היריב שלי התחיל להתנועע בעצבנות על המושב שלו, כמו שהוא עושה תמיד. אני לא יודע אם זו טקטיקה מתוכננת שתפקידה לשבור את הריכוז שלי או סתם תנועה לא מודעת, אבל קולות החיכוך והחריקה של עצם מחליקה על עצם תמיד העבירו בי צמרמורת, גם אם שמעתי אותם כבר פעמים רבות בעבר.

סירבתי לתת להם להסיח את דעתי הפעם. החלטתי שזה היום בו סוף סוף אנצח. הייתי חייב.

אז שיחקתי על בטוח. " חייל למשבצת ארבע בטור המלכה."

"כמה מקורי," המוות לעג לי. "אתה אף פעם לא לוקח סיכונים?"

"רק פעם אחת," השבתי. "לצערי הרב." ניסיתי לדחוק את המחשבה על הדרך בה הגעתי למצב הזה מחוץ למוחי. אבל המתקן שבמוחי החל לעבוד שוב.

ניסיתי להתרכז. ניסיתי בכל הכח. אבל אחרי מאות רבות כל כך של שיטוט בעולם הזה לבדי זה כבר לא היה בכוחי. המוח שלי לא תמיד עמד לרשותי. לעיתים קרובות הוא היה ממריא ללא שליטה, מתרומם באוויר כמו בז משוגע, מחפש טרף שלא היה שם. ועכשיו המתקן וחוסר הריכוז שלי עבדו יחד כדי להכשיל אותי.

שתי שנות השירות שלי על הסיירת היו לפני זמן רב מאוד. הייתי צעיר אז, צעיר מדי לחשיבה מפוכחת כשהורמונים זורמים בעורקיי, כשהחופשה האחרונה שהיינו בה הייתה ארבעה חודשים לפני כן.

כשנתחתנו בְעדן הקפטן העמיד אותנו בשורה, והזהיר אותנו אזהרה חמורה. "אל תסתבכו עם הנשים המקומיות, אחרת תצטערו על זה. המושבה הזו כבר ויתרה מזמן על החוקים שאנחנו מכירים בכדור הארץ, אבל כל זמן שאתם מתרחקים מהנשים שלהם אתם תהיו בטוחים. מי שמעוניין בקצת, אה, שינוי אווירה, שיכנס לחדר המשחקים שבספינה. אבל אל תנסו שום דבר עם המקומיות. הם יפשטו את עורכם, וזו רק תהייה ההתחלה. אני רוצה שכל אחד מכם יבטיח להתרחק מהנשים."

היינו צעירים, וחשבנו שאנחנו יודעים את הכל. הסתכלנו אחד על השני כשהקפטן לא הביט בנו. עם רמז של חיוך על השפתיים, סימנו אחד לשני 'איזה זקן מיובש'.

"אני רוצה שכל אחד מכם יישבע," הוא אמר, לא מוותר.

אז מלמלנו את השבועות שלנו. היינו מבטיחים כל דבר כדי לצאת קצת מהספינה. הבטחנו הבטחות ריקות, ואז התקדמנו אל הפתחים ויצאנו החוצה.

רוב העולם ההוא היה מחוץ לתחום בשבילנו, מלבד כמה קילומטרים רבועים בהם הותר לספינות ממחוץ לעולם לנחות כדי לספק למקומיים את הפלדה והנחושת שהיו חסרים בעולם הזה בתמורה לתרופות ולתכשירים שהתעשייה המתקדמת שלהם הפיקה. אזור המסחר הקטן היה חצוב בג'ונגל הכתום שהקיף אותו. לא היה הרבה מה לראות. אבל אחרי שנתיים בסיירת לא היה צריך הרבה כדי שהמקום ייראה כמו גן עדן. במיוחד עם העולם הזה מאוכלס בנשים שופעות וחושניות.

במהרה היינו עסוקים בכמה עסקאות מסחר משלנו, משלמים במציאות האקזוטיות הקטנות שנאספות במסעות בין עולם לעולם. לא הייתי איש הצוות היחיד שסימן לו את אחת מהיפיהפיות שמשכו אותנו אל אזורי הצמחיה שמסביב לנמל.

אבל הייתי היחיד שנתפס על חם.

" חייל למשבצת ארבע בטור המלך," מוות אמר, מושך אותי מהחלומות שלי.

קיללתי מתחת לאף. המוח שלי נדד שוב. 'אני חייב להתרכז,' הזהרתי את עצמי. 'חייב להאבק במתקן הזיכרון ולהתרכז בבמשחק.' מוות לא יחזור הנה במשך מאה שנה לפחות. אפילו אם אני אפסיד – מה שבט יקרה שוב – כדאי שאני אהנה מהחברה היחידה שתהייה לי במאה הקרובה. ייקח הרבה זמן עד שהספינה דמויית העטלף שלו תשוב לכאן.

הספינה של מוות הייתה הדרך היחידה לעזוב את כוכב הלכת. בפעם הראשונה שהגיע השתעשעתי במחשבה לקחת אותה ממנו בכח – עד שהבנתי שהוא חזק יותר גם מהגוף החדש הזה שלי.

אבל הייתה לו חולשה. הוא אהב לשחק משחקים. ובמהרה יזמתי את המשחק הראשון. והוא חזר מפעם לפעם לשחק שוב. ולהמר, על סכומים גבוהים.

אם הוא ינצח ויעזוב אני אהייה שוב לבד. נודד בעולם הזה במשך מאה נוספת, בלי איש לדבר איתו, בלי אפילו גבעול ירוק אחד שיארח לי  חברה. רק מישורים מתמשכים של זכוכית געשית, מנצנצים באור השמש כמו מראה.

מדי פעם תהיתי אם איבדתי את שפיות דעתי ואני רק מדמיין את החיים המטורפים האלה. בפעמים אחרות הצטערתי שאני לא יכול להשתגע. אבל אנשי עדן וידאו שלא אוכל. הגוף שהם נתנו לי יכל להתגבר על אירועים כאלה, לשחרר בדיוק את ההורמונים המתאימים לזרם הדם שלי כדי לגרום למוח שלי לחזור לדרך הישר אם הוא התקרב מדי לגבול השיגעון.

השליטה המוחית הייתה הגרועה ביותר כשניסיתי להרוג את עצמי. בכל פעם שעמדתי לעשות משהו כזה הייתי חווה סגירה כפוייה של המוח. הייתי מאבד את ההכרה ומתעורר במקום רחוק, בטוח מהסכנה, בין אם זו הייתה נפילה מצוק, או הטחת ראשי בקרקע הנוצצת. כל מה שיכולתי לעשות היה לחיות. לחיות ולקוות להשתחרר.

הכרחתי את עצמי להתרכז בלוח שנח לפני. חבל שלא יכלתי להביא איתי כמה ספרי שח. פעם הייתי די טוב במשחק. היו לי כמה ספרים שהייתי משלם הון תועפות כדי שיהיו איתי עכשיו. מוות לא היה שחקן יוצא מן הכלל, והייתי משוכנע שהוא משחק לפי איזו שהיא שיטה שאוכל להביס אם רק אבין אותה. כל הזמן קיוויתי שמהלך הפתיחה הנכון או שינוי בטקטיקה שלי יבלבל אותו מספיק כדי לאפשר לי לנצח סוף-סוף.

"כל כך הרבה זהירות," ציקצק המוות, נוקש בשיניו כתחליף ללשון החסרה לו. "זה רק משחק. כל מה שתפסיד זה את שק היהלומים שלך. הם כל כך שכיחים בעולם הזה, זו לא צריכה להיות כזו אבידה. אתה תפסיד, ואני אנצח – בדיוק כמו בכל פעם. ואז אתה תחכה פה עם עוד שק של יהלומים כדי להתערב איתי על משחק נוסף. פשוט תרגע ותהנה, אתה כל כך מתוח."

שלחתי יד אל החייל שעמד לפני המלך שלי. " חייל למשבצת ארבע בטור המלך."

"הגיע הזמן לשפוך דם," מוות אמר בהנאה, עיניו זורחות חזק יותר לרגע. הוא חטף את החייל שלו ונגע באמצעותו בחייל שלי, מסיר את הכלי המובס מהלוח ומשליך אותו לקרקע המזוגגת, עליה הוא התגלגל כמה מטרים לפני שנעצר. "אתה מוכן להכנע?"

צחקתי. "עדיין לא. עכשיו תהייה בשקט, אני מנסה לחשוב."

אנשי עדן שינו אותי בדרכים רבות מדי. למרות שהייתי לכוד בגוף הקשיח הזה כבר במשך כמעט אלפיים שנה, מעולם לא השתלטתי על המחזוריות בה הוא הושפע מהסיבוב של שני העולמות האלה זה סביב זה. בשעה הזו הרגשתי כיצד אני הופך עייף כשכוחות המשיכה השתנו עם הזריחה של העולם התאום מעל האופק.

הרעידות המורגשות בקושי מתחתינו סימנו את תחילת רעידת האדמה היומית. כלי המשחק רעדו לרגע ואז נדמו. הייתי מודע בקושי לכך שהגוף שלי האט, מוחי מתערפל, לא מסוגל יותר לדכא את הזכרונות שהוטבעו בו.

הייתי שוב בכלא. שוב בגוף האנושי הישן שלי.

הפחד היה אמיתי כפי שהיה בפעם הראשונה ההיא.  בפעם בה הם תפסו אותי עם אחת הנשים שלהם. בפעם שהם לקחו אותי ממנה, גררו אותי ערום אל בית המשפט שלהם, ואז השליכו אותי לתא השקוף – חשוף לעיניי הקהל המקומי הזועם.

לא הורשתי לטעון להגנתי. אם הייתי יכול אולי הייתי מצליח להרגיע אותם קצת, להסביר שהיא טמנה לי פח. במקום זאת רק שמעתי אותם מקשקשים בשפה המוזרה שלהם, והייתי בטוח שהאישה מכרה אותי לקהל.

לא הייתי צריך להבין אותם כדי לדעת מה קורה. זה היה משפט מכור, ואני הייתי בצרות. בצרות צרורות.

ראיתי את הקפטן, עומד בצללים ביציע שהשקיף על האולם, ונופפתי לו. "קפטן!" צעקתי, ושמעתי את קולי מהדהד בין קירות התא שלי. למרות שהקול שלי לא יכל להשמע מחוץ למיכל שהחזיק אותי כמו חיית מעבדה, ידעתי שהוא מבין שאני צועק לעזרה.

פניו הפכו למסיכה שלא הסגירה רגשות. הוא הניד בראשו ומלמל משהו – הוא לא היה קרוב מספיק כדי שאוכל לקרוא את שפתיו. ואז הוא הסתובב ועזב מבעד לקשת הגדולה שנמתחה מאחוריו. עזב והשאיר אותי בידיהם.

ופתאום האמת הכתה בי. הקפטן לא היה מסוגל להוציא אותי מזה. המצב היה חסר תקווה.

הייתי אבוד.

איבדתי שליטה וצנחתי, רועד, לברכיי על הרצפה הקרה. חיבקתי את עצמי, מתנועע בדממה ומבין שמצפה לי עונש נורא. תהיתי איזה עונש אני עשוי לקבל על כך שעברתי על חוקי העולם הזה.

"אתה מתכוון לשחק?" שאל מוות.

"כן, בטח," אמרתי ומצמצתי באור הבוהק, מחזיר את מבטי למשחק. "בטח." בלי לחשוב הזזתי את החייל שמול הצריח השמאלי שלי כדי להגן על החייל הנותר שלי שנשאר לעמוד לבדו במרכז הלוח. "אתה שמח?"

"שמח עד כמה שהמוות יכול ליהות," הוא ענה.

בחנתי שוב את פניו, לא מצליח להחליט אם הוא ענה לי בצחוק ברצינות. בלי שפתיים או גבות, קשה לשפוט את הכוונה שמאחורי המילים. לעור ולשרירים יש הרבה יתרונות.

מוות שפשף את סנטרו, משמיע רעש חריקה של ציפורניים על לוח. ידעתי שייקח זמן עד שהוא יחשוב על מהלכו הבא. הוא לא היה השחקן הכי טוב בעולם, אבל הוא לקח את המשחק ברצינות.  הוא לקח את הזמן כדי להמנע מכל הטעויות שיכל למנוע.

קמתי והתמתחתי, שרירי הפלדה שלי בולטים מתחת לעור ההדוק והכחלחל בו עטפו אותי אנשי עדן.

תהיתי עד כמה כדור הארץ יכול היה להשתנות באלפיים שנה. מוות אף פעם לא סיפר לי שום דבר עליו, למרות שהוא ידע. הוא אמר פעם שהוא כבר לא מגיע לשם לעיתים קרובות, דבר שגרם לי לתהות מישהו פתח כבר במלחמה הגדולה האחרונה, או אם המין האנושי פשוט טינף את הבית עד שלא נותר אלא לעזוב אותו.

כמה מחבריי היו מחליפים איתי מקום? כל אחד מהם, אני מתאר לעצמי. חיי נצח, או הדבר הקרוב ביותר אליהם שהיה אפשרי, היה חלומה של האנושות זמן רב, וסביר להניח שהחלום עדיין היה בלתי מושג כפי שהיה תמיד.

כמה אירוני שהייתה לי את התכונה הזו שהם כל כך השתוקקו אליה, ובכל זאת לא הייתי מסוגל להנות ממנה, נטוש על העולם הזה. אני אחייה לנצח, או קרוב לכך עד כמה שבן תמותה יכול. אני אסבול חיי נצח בעולם הגיהנום הזה.

זה היה העונש שלי. לחיות לנצח, כשרק הזיכרונות שלי נשארים איתי לארח לי חברה. זכרונות שהסתובבו במוחי בכוחות עצמם כדי לשמור את הסיבה בגללה נענשתי חיה במוחי.

המתקן שבמוחי שוב שחרר את הזכרונות השמורים בו, ושוב הייתי בתא השקוף, אנשי עדן מזרימים תרופות ונוזלים פנימה בעוד אני עומד ערום וחסר אונים. הנוזל איכל את העור שעל רגליי בכאב בלתי נסבל. התעלפתי, נופל כולי לתוך הנוזל.

התעוררתי למצוא אותם עובדים על הראש שלי, מכניסים לתוכו מכשירים שאת ייעודם לא הבנתי. כמה מהמכשירים ימנעו ממני להרוג את עצמי. אחרים יהפכו את השינה לבלתי אפשרית. אחד מהם יגרום לי לחיות את היום ההוא מחדש, שוב ושוב ושוב.

הם עבדו מתחת למראה, וחתכו את העפעפים שלי כדי שאני לא אוכל שלא להסתכל בהם כשהם מסירים איברים פה, ומעצבים מחדש איברים שם. הבטתי בסקרנות מבועתת כשהם חתכו את איבר המין שלי כדי שלא אוכל לעולם לחזור על הפשע שלי, הסתכלתי באימה כשהם הוציאו חתיכות מהמוח שלי כדי לפנות מקום למכשירים שלהם, מטיחים גושים של חומר אפור על השולחן עליו שכבתי כמו נתחים של בשר לא מעובד.

בסופו של דבר הם סיימו את עבודתם. הם העלו אותי לספינת זינוק, והספינה זרקה אותי בעולם הזה, בלב החגורה האסורה.

"תורך," אמר מוות. הסתובבתי כדי לראות את המהלך האחרון שלו. זכרון עתיק חזר, במעורפל, למוחי. זכרון עתיק מאוד. פתאום זכרתי מהלך שראיתי כאדם צעיר כשצפיתי בטורנירים בפינת התלת מימד שבמועדון.

האם אני זוכר אותו טוב מספיק כדי לחזור עליו?

"מוות, איה ניצחונך?" אמרתי, מתרווח במושב שלי. הבטתי לרגע ביריבי כדי לראות אם יגיב.

"זה לא היה מצחיק בפעם הראשונה שאמרת את זה לפני ארבע מאות שנים," הוא אמר לבסוף. "וחוץ מזה, אם אתה זוכר, כן ניצחתי בפעם ההיא. בדיוק כמו שאני אנצח הפעם."

נשבעתי לעצמי שהוא לא יטעם את הניצחון בפעם הזאת. עבדתי בזהירות לאורך המהלכים הבאים. עבדתי לאיטי עד שהעולם התאום שקע באופק, ויכולת הריכוז שלי חזרה לעצמה.

המשכנו.

איבדתי כל תחושת זמן כשפיתחתי את המזימה שלי לפתות אותו בדיוק למקומות בהם רציתי אותו. אז היססתי. נראה היה כאילו זה אמור לעבוד.

אבל האם זה יעבוד באמת?

ליקקתי את שפתיי הקשות וביצעתי את המהלך שלי, מקריב את המלכה.

"הא," הוא אמר, מכה בכלי עם הפרש שלו בהתלהבות גדולה מהרגיל. "תפסתי אותך עכשיו – איזה בלאגן. המלכה שלך נפלה." הוא זרק את השלל על הקרקע, וכלי המשחק התגלגל על האדמה.

בחנתי שוב את הלוח כדי לוודא שהחישובים שלי נכונים. חיוך הופיע לרגע על פניי. כן. תפסתי אותו. היד שלי רעדה כשהרמתי את הצריח שנשאר לי והצבתי אותו במקום כדי לרתק את המלך שלו. "שחמט," לחשתי.

"מה?" הוא השתנק, עיניו מתעמעמות עד שהזוהר האדום כמעט וכבה. הוא נשען קדימה ובחן את הלוח. אז הצבע חזר לעיניו. הוא נשען לאחור במושב שלו. "ובכן.. סוף סוף ניצחת."

"אתה תכבד את ההתערבות?"

"אם לא תוכל להאמין למוות, למי תוכל להאמין? אני מעולם לא חוזר בי אחרי שנתתי הבטחה. אבל אתה בטוח שאתה מעוניין בזה?"

הנהנתי.

ואז חייכתי.

כי עכשיו מוות נאלץ לתת לי את הדבר האחד שיכל להמר עליו. המתנה של שינה ניצחית, של מנוחה אחרונה.

סוף סוף אני אהייה חופשי.

]